<h1>או"ז הלכ' יו"ט סימן שס"ב</h1>
<h2>דף לב:</h2>
מתני' אין מנהיגין את הבהמה במקל ביו"ט וראב"ש מתיר. השתא ס"ד טעמייהו דרבנן משום דאין משתמשין בעצים שלא נעשו כלים מעיו"ט דלא ניתנו אלא להסקה והיינו דקא מסיק (ל"ג ע"א) למימרא דראב"ש דמתיר כאבוה ס"ל. בהא אפי' ר"ש מודה. כלומר הך פלוגתא לאו במוקצה היא ואפי' ר"ש מודה לת"ק דאסור ולאו משום מוקצה אלא משום דמיחזי במאן דאזיל לחינגא כמוליכה למכור בשוק וכן הלכה דאסור להנהיג הבהמה במקל בר"ה ביו"ט כדפירש"י במתני' בר"ה.
<h2>דף לג.</h2>
חיזרא פי' ענף עץ שהוא חד כקוץ וראוי לתוקעו בצלי כמין שפוד ולצלות בו רב נחמן אסר ביו"ט דמוקצה הוא לטלטל שלא עשאו לצלי מבעו"י ורב ששת שרי. ברטיבא שאינו ראוי לטלטלו אפי' להסקה כ"ע ל"פ דאסור כי פליגי ביבישא מאן דאסר אמר לך לא ניתנו עצים אלא להסקה ומאן דשרי אמר לך מה לי לצלות בו מה לי בגחלתו הרי ראוי לטלטלו ולעשות בו גחלת וצולה בו והלכתא יבישא שרי רטיבא אסור פירש"י הך הלכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה אקבעא אבל אנן כר"ש ס"ל בין במוקצה בין בדבר שאינו מתכוין וכר"י במכשירי אוכל נפש וכולהו שרו בין חיזרא בין סמיכת קדירות והקפת חביות ומדרותא וקדירה וכל האמוראין שאסרו אלו למעל' תלמידי דרב הוו ורב ס"ל כר"י במוקצה ואנן קיי"ל כר"ש עכ"ל. דרש רבא אשה לא תכנס [לדיר העצים] ליטול מהן עץ לעשות אוד לתנור שקורין בל' כנען אוש"ג דס"ל כר"י דלא ניתנו עצים אלא להסקה ואוד שנשבר אסו' להסיקו ביו"ט לפי שמסיקין בכלי' ואין מסיקין בשברי כלים לימא רבא כר"י ס"ל והא א"ל רבא לשמעיה טוי לי בר אוזא ושדי מעיה לשונרא ולר"י אסור לטלטלו ולתתו לחתול דמאתמול מוכן לאדם הוי ולא לכלבים דהא אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה. התם כיון דמסרחי אם יניחם לצורך יו"ט והיום לא היה צריך דמאתמול דעתיה עלויהו להשליכם לכלבים. הילכך רבא כר"י ס"ל ולית הילכתא כוותיה אלא כר"ש קיי"ל ואשה נכנסת לדיר של עצים ונוטלת מהן עץ לעשות אוד לתנור ומשלכת בני מעים לכלבים ואפי' לא מסרחי.
מתני' נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שיניו. אמר רב יהודה אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי. כגון קש ועלי קנים אין בהם משום תיקון כלי ומותר לקטום ולתקן קש של שיבולין בשבת לחצות בו שיניים איתיביה רב כהנא לרב יהודה מטלטלין עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהן לחולה ומוללו בין אצבעותיו להוציא ריחו. ומריח בו ולא יקטמנו להריח בו שיהא מקום הקטימה לח וריחו נודף ואם קטמו פטור דאינו לשם כלי אבל אסור לחצות בו שיניו. לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת [וכו'] אלא כי תניא ההיא בקשין דאינן ראויין למאכל בהמה. וח"מ וה"ק ומוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו בד"א ברכין אבל בקשין לא יקטמנו. ואם קטמו פטור. אבל אסור לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת. תני חדא קוטמו ומריח בו אפי' לכתחילה דאפי' לחצות בו שיניו שרי אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך רכין לחצות ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו [אמר ר' זירא אמר רב חסדא לא קשיא הא ברכין והא בקשין] מתקיף לה רב אחא בר יעקב בקשין להריח בו אמאי לא וכי גזרו רבנן בשאין מתכוין לעשות כלי אטו מתכוין מ"ש מהא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי ועוד (רב אחא) [רבא] בר אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרוייהו כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא אע"ג דקשין וחזיין לקתתא (דנגרי) (דגרגי) וחציני א"כ אפי' קשין מותרין להריח. והיכי מיתוקמא ההיא דקתני לא יקטמנו להריח בו לא קשיא הא ר"א והא רבנן דתניא ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא מן הראוי לאבוס של בהמה שהוא מוכן לכל צורך ושוין שלא יקטמנו לקיסם לחצות בו שיניו קטמו לחצות בו שיניו ולפתוח בו דלת בשוגג חייב חטאת במזיד ביו"ט סופג את הארבעים דברי ר"א וחכ"א א' שבת וא' יו"ט אינו [אלא] משו' שבות דקטימה תיקון כלאחר יד הוא ולא תיקון מעליא הוא ר"א דקאמר חייב חטאת בלחצות בו שיניו הכא גבי קוטמו להריח בו קאמר פטור אבל אסור רבנן דקאמרי פטור אבל אסור הכא מותר לכתחילה ורב יהודה דמפשח להו להריח כרבנן דאמרי בקוטם לכלי פטור אבל אסור הכא דלהריח מותר לכתחילה והא לא יקטמנו ר"א היא. הילכך ל"ש רכין ל"ש קשין מותר לקוטמן ולהריח בהן. לחצות בו שיניו מותר לקטום הרכין הראויין למאכל בהמה וקשין שאינן ראויין למאכל בהמה אסור לקטום אפי' לר' אליעזר דושוין קתני דהיינו אפי' ר"א מודה בקשין. מתני' ומגבב. קיסמין וקשין מן החצר ומדליק שכל שבחצר מוכן. וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק. אבל לא מן החצר הואיל ודקין הן וטורח לקוששן ומאתמול לאו להכי קיימי פירש"י ודקאמרי' נוטל קיסם לחצות בו שיניו משלפניו אנן אית לן דאף משלפניו לא יטול אלא להדליק דלא ניתנו עצים אלא להסקה ובתרתי פליגי עכ"ל ודקאמר ר"א נוטל אדם קיסם משלפניו לאו דוקא דלר' אליעזר אף כל החצר נמי דהא כל מה שבחצר מוכן ולית ליה לא נתנו עצים אלא להסקה וקיי"ל כותיה בהא כדפרישית לעיל דקיי"ל כר"ש.
<h2>דף לג:</h2>
ת"ר מגבב אדם מן החצר ומדליק שכל שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה ציבורין ציבורין ור"ש מתיר לעשות ציבורין במאי קמיפלגי [מ"ס] משום דמיחזי דקא מכניף למחר וליומא אחרינא ור"ש סבר קדירתו מוכחת עליו ירושלמי (הלכה ו) מה ביניהון לעשות ציבור ביניהון על דעתי' דר' שמעון עושין ציבור אחד על דעתיהון דרבנן אין עושין ציבור רוצה לומר אפי' ציבור אחד אסור ולר"ש ציבור אחד מותר (ואחד) [ושנים] אסור.
<h2>דף לד.</h2>
תנן התם דרסה וטרפה בכותל או שריצצתה בהמה ומפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה ר"א בן אנטיגנוס משום ר"א בר ינאי אמר צריכה בדיקה בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשוחטה ביו"ט מי חיישינן הואיל וצריכה בדיקה ואתיליד בה ריעותא מי מחזקינן ריעותא בגוה משום חשש איסור מלאכה ביו"ט דדילמא משתכחא טריפה ונמצאת שחיטה שלא לצורך או לא א"ל תניתוה אין מלבנין את הרעפים לצלות עליה' והוינן בה [מאי] קא עביד וארבב"ח אר"י הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך לבודקן אמר ליה אנן מפני שצריך לחוסמן מתנינן לה. ולא איפשטה. פי' רבי' שלמה שאר בהמות אע"ג דמחמרינן אנפשין ובדקינן מיהו סמכינן ארובא דשחטינן דרוב בהמות אינן טריפות ולפי זה משמע אם אנו רואין שרובן טריפות או שהטריפות מצויות כמו הכשרות שאסור לשחוט ביום טוב הואיל שאסרנו על עצמנו שלא לאכול כי אם בבדיקה וכמדומה אני שמורי רבינו שמחה זצוק"ל היה רגיל לאסור מטעם זה ביום טוב לשחוט הבהמות בזמן הזה משום דהאידנא שכיחי טריפה ומורי רבי' אב"י העזרי כתב בהמה שנראת בה ספק טריפה אין לשוחטה על הספק דדילמא ההוא לישנא עיקר מפני שצריך לבודק' ואע"ג דקאמר ר' ירמיה אנן מפני שצריך לחוסמן מתנינן לה דחיותא היא כלומר אין ברור לפשוט מיכן הן או לאו [דדילמא] לישנא דלחוסמן עיקר שלא שנינן לבודקן גרידא וכ"פ ראב"ן זצ"ל אבל היכא דלא חזינן ריעותא לא חיישינן ושחטינן דרוב בהמות כשירות הן. ואם נראה בה ספק אחר שנשחטה רואין את הטריפה ביו"ט ודכוותה מפרישין את הדמאי ביו"ט ודכותה רואין את הבכור ביו"ט. ואינה ראיה דההיא דירושלמי דאין צדין היינו שרואין אחר שחיטה שנמצאת ספק טריפות בבני מעיים או בסירכות וכן ההיא דלוי פרק מי שהחשיך. או מחיים קודם שחיטה במקום שיכול לדעת אם היא טריפה או לא אבל שיהא מותר לשחוט במקום שאנו רואין שהטריפות מצויות כמו הכשירות אע"ג דאסרן על נפשן שלא לאכול כ"א ע"י בדיקה לזה אין לנו שום ראיה אבל במקום שידוע שיש רוב כשירות ואין הטרפות מצויות כמו הכשירות התם ודאי פשיטא שמותר לשחוט אבל במקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות נראה בעיני לאיסור. ת"ר תנור וכיריים חדשים וכ"ש ישנים הרי הן ככל הכלים הניטלין בשבת בחצר דחזי למיתב בגוייהו מידי. אבל אין סכין אותן בשמן להחליקן לצחצחן פי' טשין שפין ואין מפיגין אותן לאחר הסיקן בצונן כדי לחוסמן שמתקשין ע"י הצונן וכולהו אסורים משם דמתקן מנא ואם להפיגו בשביל לאפות שהוסק הרבה וחושש שלא תשרף הפת מותר. ת"ר מולגין את הראש ואת הרגלים ברותחין ומהבהבין אותן באור אבל אין טופלין אותן בסיד להסיר שערות. ולא בחרסית ולא באדמה. דהוי דרך מעבדים ואין גוזזין במספרי' דמחזוי כמו צריך לשער. ואין גוזזין את הירק. התלוש שיש בראשו עלין נרקבין וכמושין. בתספורת שלו. שגזזן בה מן המחובר דמאן דחזי סבר שלקטן היום. ומתקנים את (הקצרים) [הקונדס] ואת העכביות פירש"י זצ"ל מיני ירקות הן שיש טורח בתיקונן ובערוך פי' ירקות שהן מרין וצריך למתקן ע"י האור ברותחין דאע"פ שקודם שמיתקן אינו ראוין לאכלן יכול לטלטלן כדי למתקן לצורך אכילה ומסיקין ואופין בפורני. הן התנורים הגדולים ופיהן בצידן כאותן שלנו ולא חיישי' לטירחא אם יש לו אוכלין הרבה דלא סגי ליה בתנור קטן ולדידן דלית לן תנורין כ"א פורני אע"פ שא"צ כ"כ הרבה לאפות בו מותר לנו לחממו ולא חיישינן לטרחא דהא לית לן תנור [קטן]. ומחממין חמין באנטיכי. פי' אנטיכי בי דודאי והוא של נחושת. ואין אופין בפורני חדשה שמא תיפחת ע"י שחדשה היא ונמצא שטרח טורח שלא לצורך. ת"ר אין נופחין במפוח ביו"ט דמיחזי כאומן העושה מלאכה. אבל נופחין בשפופרת ואין מתקנין את השפוד. פירש"י ודלא כר"י א"נ בנרצם מערב יו"ט וד"ה אין מחדדין אותו. ת"ר אין מפציעין את הקנה לתת קרומיותיו (על הקנה) תחת המליח על האסכלה שעושה כלי דכל מידי דעביד להשתמש בו הוי תיקון כלי אבל מפציעין את האגוז במטלית ואין חוששין שמא תיקרע ואפי' נקרעת לא איכפת לן דאין זה קורע על מנת לתפור.
